עיקרון חוקיות המנהל
מאת עו"ד ענבל בר-און
עיקרון חוקיות המנהל פירושו, כי לאזרח מותר לעשות הכל, למעט מה שנאסר עליו בחוק, ולמדינה (ולרשות, ולמשטר) אסור לעשות דבר, אלא אם כן הדבר הותר לה מפורשות בחוק.
החל משנות החמישים, ועד לעצם היום הזה, קבעה הפסיקה, בשורה של מקרים, כי הרשות השלטונית אינה יכולה לאסור על אדם את מה שהחוק לא אסר עליו (לדוגמא: ללמד בבית ספר -כשיש לו רשיון הוראה, ועל אף שדיעותיו הפוליטיות אינן נושאות חן בעיני שר החינוך, לשוב לכפר שהוא סולק ממנו, ועוד), מחד, ומאידך - כי הרשות השלטונית אינה יכולה לעשות את מה שהחוק לא הסמיך אותה לעשות (לדוגמא: עינויים בחקירות).
הגם שעל רשות שלטונית נאסר לעשות דבר, אלא אם כן אותו הדבר הותר לה מפורשות בחוק, נוקשותו של עיקרון זה אינה מסייעת לממשל לקיים את צרכי היום יום של הציבור ושל המדינה, שכן לפעמים חיי היום יום מעלים צרכים אשר דורשים הפעלת סמכויות אשר המחוקק לא חשב עליהן מראש. המחוקק, בהיותו מודע ל'בעייתיות' זו שבעיקרון חוקיות המינהל קבע בחוק את סעיף 32 לחוק יסוד הממשלה אשר דן ב"סמכות השיורית של הממשלה" ואשר מכוחו הממשלה מוסמכת לעשות בשם המדינה, בכפוף לכל דין, כל פעולה אשר עשייתה אינה מוטלת על כל רשות אחרת.
בבג"צ 11163/03 וועדת המעקב העליונה לענייני ערבים בישראל נ' ראש ממשלת ישראל (ניתן ביום 27.02.16ׂ) נקבע, כי סמכותה השיורית של הממשלה מוגבלת ע"י עקרונות היסוד של השיטה.
לקריאת המאמר המלא באתר חדשות מחלקה ראשונה - הקישו כאן.
