לשון הרע על ציבור

סעיף 4 לחוק איסור לשון הרע, קובע כי הוצאת לשון הרע על ציבור, הנה עבירה (ולא עוולה אזרחית). ניתן לפתוח הליך פלילי בגין לשון הרע על ציבור, אך ורק באישורו של היועמ"ש. החיקוק נועד, במקורו, להגן על מיעוטים מופלים ונרדפים בפני הכפשתם הקולקטיבית, לאחר שההיסטוריה לימדה אותנו לאן זה עלול להוביל.

לשון הרע על אישי ציבור

ההלכה הפסוקה קובעת, כי בבואו של בית המשפט לבחון באם הפרסום אשר פורסם בעניינו של איש ציבור מהווה לשון הרע, יטול בית המשפט בחשבון את העובדה כי עסקינן באיש ציבור, וכי חשיפות לביקורת ציבורית הינה חלק אינטגרלי ואינהרנטי מן הסיכונים שנטל, כשחתר למעמדו. ביקורת, גם קשה, גסה וחריפה, הינה חלק מן הסיכון המובנה אשר איש ציבור נוטל, בבחירתו להיות כזה. 

לעניות דעתי, יש ליישם את הכלל הזה תוך התייחסות לניו אנסים ולדקויות, לאור התכליות של חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה, אשר מנסה לאזן איזון אופקי בין שני הערכים: חופש הביטוי והזכות לשם טוב.

לשון הרע במבחן הבריות

סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מבאר מהי לשון הרע (דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות, לבזותו, לפגוע במשלח ידו, ועוד ועוד ועוד). שאלת מליון הדולר הינה - כיצד יקבע בית המשפט כי הפרסום הוא אכן פרסום "שעלול להשפיל אדם בעיני הבריות, לבזותו, וכו'"? התשובה - מבחן הבריות, היינו, כיצד נתפס האדם בסביבתו הקרובה (ולא רק בחברה הכללית) - לאור הפרסום שפורסם עליו. כשהפסיקה מדברת על הסביבה הקרובה, היא גם מכירה ברב תרבותיות של החברה בה אנחנו חיים, ובכך ש- כמו שפורנוגרפיה היא עניין של גיאוגרפיה - כך גם - לשון הרע היא, במידה רבה - עניין של סוציולוגיה, ושל החוג החברתי אליו אתה משתייך. 

:חופש הביטוי גובר על הזכות לשם טוב"

הזכות לשם טוב, מחד, וחופש הביטוי, מאידך. מה גובר? חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965, על ההגנות שלו (סעיפים 13,14,15 לחוק איסור לשון הרע) מייצר איזונים, אך אין זה אומר שבית המשפט פטור מעריכת איזון אופקי בין הערכים והזכויות המתנגשים (חופש הביטוי והזכות לשם טוב). האיזון משתנה בכל שלב: לא האיזון שנערך לאחר שמיעת הראיות בתביעת הדיבה, כאיזון אשר נערך כאשר הנפגע מבקש צו מניעה ואיסור פרסום ביחס לפרסום הנחזה לפוגעני ודיבתי.