לשון הרע במבחן הבריות

בכדי להיפרע פיצויים בלשון הרע, יש להוכיח מספר יסודות - כי הפרסום עולה כדי לשון הרע, וכי לא מתקיימות ההגנות שבסעיפים 13, 14 ו-15 לחוק איסור לשון הרע (ההגנה בסעיף 13 עוסקת בפרסומים מותרים, ההגנה בסעיף 14 עוסקת בהגנת "אמת דיברתי", וההגנה בסעיף 15 עוסקת בהגנת תום הלב). 

סעיף 1 לחוק איסור לשוןה רע, התשכ"ה - 1965, קובע מהי לשון הרע: 

• 1 לשון-הרע מהי (תיקון: תשנ"ז) 
  לשון-הרע היא דבר שפירסומו עלול - 
  (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; 
  (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; 
  (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; 
  (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו או נטייתו המינית.

במסגרת היסוד הראשון - היות פרסום "לשון הרע", יש להוכיח כי הפרסום מהווה "לשון הרע" במבחן האדם הסביר, כלומר - אין זה משנה כי הנמען של הפרסום הדיבתי נפגע מן הפרסומים, כל עוד 'האדם הסביר' לא רואה בפרסום זה פרסום שנועד "להשפיל אדם בעיני הבריאות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם" וכולי (ע"א 534/65 דיאב נ' דיאב, פ"ד כ(2) 269, 274, ע"א מיכאלי ואח' נ' אלמוג, פ"ד מו(5) 555, 562).

לא תחושת האדם הנפגע היא הקובעת, אלא פרשנות בית המשפט למידת הפוגענות של הפרסום, וזאת לפי "מבחן הבריות". יש לשים לב, שהמבחן הזה הינו רב תרבותי - היינו - אם ביטוי מסוים אינו נחשב לפוגעני בחברת הרוב, אך נחשב לפוגעני בחברת המיעוט אשר הנפגע משתייך אליה (לדוגמא: אין שום דבר פוגעני בלטעון כי פלוני צופה בטלוויזיה בשבת, אא"כ פלוני הוא דתי או חרדי).

המבחן הזה משקף את רבגוניותה ואת רבתרבותיותה של החברה, אך כפי שעיקרון הרב תרבותיות בחברה ליברלית מעורר דילמות קשות, כך - הדילמות הללו אינן פוסחות על הכרעות השופטים בתחום דיני לשון הרע. לדוגמא: מה אם ערבי ישראלי (או פלשתיני ישראלי) גורס כי הטענה כי הוא 'נאמן לישראל' פגעה בשמו הטוב במגזר הערבי? לכאורה, הפעלת העיקרון כאן עלולה לפגוע בתקנת הציבור של החברה הישראלית, ולמעשה, בתי המשפט אינם חדלים להתחבט בסוגיות הללו.

הפסיקה מכירה באפשרות  לפסוק פיצוי לנפגע מלשון הרע, גם אם טענתו מעוררת קשיים, ובלבד שבית המשפט משקף את תחושותיו של הנפגע לאור ערכי החברה בה הוא חי ופועל, אך אינו מאמץ ערכים אלו. אולם הגבול עובר בתקנת הציבור;

ככל שהכרה של בית המשפט ב'עלבון' של נפגע מלשון הרע, במבחן הבריות של סביבתו הקרובה, פוגעת בתקנת הציבור, בית המשפט ימנע מלפסוק פיצויים.

הנושא מורכב ומלא ניואנסים, וניתן לקרוא על כך עוד במאמר המלא אשר פורסם באתר חדשות מחלקה ראשונה.