ענבל בר-און, משרד עריכת דין
לפניות במיילצור קשר

הגיע הזמן להפריך את המיתוס בדבר "חולה הנפש חסר התובנה למצבו"

מאמר תגובה למאמר ב"הארץ" מאת עו"ד ענבל בר-און

בעקבות הסיקורים החשובים של קרן נויבך ב"סדר יום" ברשת ב' (כאן) אודות המתרחש מאחורי מסך הברזל של המוסדות הפסיכיאטרים, ובעקבות התסיסה הציבורית בתחום הזה בשנים האחרונות (וראו לדוגמא את פרוייקט "שוברים קשירה" של ארגון בזכות, לצד קהילה עצמאית מן השטח אשר קמה בדיוק תחת השם הזה)- החל גם עיתון "הארץ" לסקר את הנושאים הללו. סוף כל סוף "הארץ" אינו מגביל את המונח "זכויות אדם" אך ורק לזכויות פלסטינים או להטב"קים, אלא מבין שאחת הזירות העיקריות של הפרת זכויות אדם מתרחשת דווקא במוסדות הפסיכיאטרים.

כמו כל עיתון שקול ומאוזן, גם "הארץ" משתדל להביא פעם מאמר "בעד" (אשפוזים בכפייה) ופעם מאמר נגד אשפוזים בכפייה (ראו לדוגמא מאמר מפרי עטי שפורסם עוד בשנת 2010, קצת לפני שהעניין נהפך ל"טרנדי").

המאמר של הפסיכיאטר הפילוסוף עזגד גולד, היה מסוג מאמרי ה"בעד" (אשפוז כפוי). מאמר ששבוי בהרבה מיתוסים ולכוד בהרבה מיסקונספציות, ומהווה חלק בלתי נפרד ממלחמת המגננה ההסברתית של המערכת הפסיכיאטרית, סוג של back lash. המאמר קומם רבים וטובים מן העושים במלאכה, כולל הפעילה החברתית דליה וירצרברג רופא, וכולל גם את הממונה על הסיוע המשפטי בתחום אשפוז כפוי ממשרד המשפטים, עו"ד דניאל רז, שציין בדיון בפייסבוק כי המאמר רצוף הטעיות.

גם לטעמי, כעורכת דין אשר כ 70% מזמנה מוקדש לוועדות ערר על אשפוזים פסיכיאטרים כפויים, המאמר מסולף, מסלף, מפזר עשן רב, ומטעה. אם אדרש לסקור (ולסרוק) את כל הטעויות שבו, אצטרך "לחפור" מגילה ארוכה, ובעידן הפייסבוק לאף אחד באמת אין סבלנות לקרוא.

 

אז פסיכיאטרים חסינים מטעויות? 

אז אסתפק באלמנט הצורם במיוחד במאמר של אותו עזגד גולד: ליבוי המיתוס כאילו אשפוז כפוי מוצדק, משום שאדם שאושפז בכפייה הוא אוטומטית חולה נפש (מי לא שמע על טעויות באבחון?) ואם הוא מתנגד לעצם הגדרתו כך, הוא – באופן אוטומטי "חסר תובנה למצבו" (אחד השיימינגים האהובים על פסיכיאטרים, רק בשפה מקצועית ובמעטה של ז'רגון מקצועי).

 

המאמר של עזגד היה מלא כרימון בהנחת היסוד המסולפת הזו, ולפיה אשפוז כפוי מוצדק, משום שאם המטופל מתנגד, הוא הרי "תינוק שנשבה" בתוך מחלתו הנפשית. או במילים אחרות; לעולם אל תקשיבו לאדם שחירותו נשללה שלא כדין, אשר טוען – בהן צדקו- כי נעשתה טעות בעניינו ואף עוול. הוא חולה נפש, ולפיכך כל מה שיאמר (כולל ערעור על האבחון שהרופאים הנחיתו אחר כבוד מעל ראשו כ"תורה מסיני") הוא "סימפטום" למחלה. על פי מלכוד ה-22 הזה, אדם שאושפז בטעות לעולם לא יוכל להתנגד לאשפוזו או לקבול על אבחנתו השגויה, שהרי, אם הוא אושפז בכפייה הוא "חולה", ואם הוא "חולה", הרי כל מה שהוא אומר אינו מהווה אלא "סינדרום" למחלתו.

 

דברים בשם אומרם

הנה ציטוט של כמה מן הפנינים ה"נבחרות" של אדון עזגד גולד על הפיקציה הבדיונית שקרויה במיתוסים הרפואיים "חולה נפש חסר תובנה למצבו". רק תזכרו שבימי הביניים, כשהנצרות הייתה הבון טון, היהדות תמיד צוירה כשעיניה קשורות- כי כמו חולי הנפש שלא מבינים שלפסיכיאטרים ניתנה החוכמה היישר מן האולימפוס האלוהים, כך גם היהודים- הם לא מבינים בכלל שהנצרות זה IN  והיהדות זה OUT.

 

ניגש לפנינים היפות של אדון עזגד, אשר סבור שאם הוגדרת כ"חולה נפש" בשל אבחון שגוי או רשלני, עצם ההתנגדות שלך לכך תבוטל כ"סימפטום" ל"מחלה" שלך. דברים בשם אומרם:

 

"לצד הצדדים החיוביים של המעבר לקהילה, חלה נסיגה ברציפות הטיפול, בייחוד בקרב מטופלים בעלי תובנה לקויה למחלתם, שהיענותם לטיפול היתה ירודה".

ובהמשך:

"לא רק מסוכנות כלפי הסביבה היא תנאי לכפיית טיפול פסיכיאטרי בחברה המערבית. בנורווגיה, למשל, בשונה מהמקובל במערב, ניתן לאשפז בכפייה אדם הסובל מתחלואה נפשית קשה גם אם הוא לא מסכן את עצמו או את הזולת. איש לא יחשוד בנורווגים שחוקיהם מושתתים על אכזריות ונורמות לא־מוסריות. נדמה שבנורווגיה טיפול באנשים שנמצאים במצב נפשי קשה, שאינם מודעים למצבם ולפיכך אינם בעלי יכולת מנטלית לחלץ את עצמם מהבור שאליו נקלעו, נתפס כחובה מוסרית של המדינה כלפי אזרחיה. ספק רב, יאמרו שם, אם אותו חולה שסובל ממצב פסיכוטי אקוטי ונמנע מטיפול, עושה זאת מתוך בחירה אוטונומית מושכלת".

ובהמשך:

"בשונה ממאושפזים שאינם פסיכיאטריים, רבים מהמטופלים במחלקה הסגורה אינם מכירים במחלתם. המחלה הנפשית עשויה לשלול מהחולה את אחד המרכיבים החיוניים ביותר לריפוי: היכולת להבין שהוא חולה וזקוק לעזרה. כחלק מליקוי זה, ממש כמו ג'ון נאש, המטופלים עשויים לעתים לחוות את המטפלים בהם כגורמים עוינים, שרוצים להזיק להם. אין זה פלא שרבים מבין המאושפזים במחלקה הסגורה נמצאים בה בכפייה ובעל כורחם. בהיעדר תובנה, ההתנגדות לטיפול נראית כמעט מתבקשת".

ובהמשך:

"כמו ד"ר רוזן, גם אני חוויתי את נחת זרועו של אחד ממטופלי בעת שהיה במצב פסיכוטי חריף. הוא היה משוכנע שהבאתי לאשפוזו בכפייה במחלקה, כדי להשתלט על קצבת הנכות שלו".

אגב: כאן מתבקשת הערה "קטנה": לאחר תקופה מסוימת של אשפוז, כשהאשפוז נהפך כרוני, קצבת הנכות הדלה מועברת לטובת בית החולים. כך שאפילו כשהפסיכיאטר הנכבד ד"ר עזגד מבקש לספק לנו דוגמא ל"תראו עד כמה אנשים עם מגבלה פסיכיאטרית" הם הוזים, הוא מתאר סיטואציה נכונה ועגומה שבה אשפוז כפוי מנקז את קצבת הנכות של המאושפז לטווח ארוך, לטובת קופת המוסד.

המוסד הכוללני "מעודד" אוטונומיה???

ואחרונת ה"פנינים" של עזגד בהקשר זה:

"האווירה המשפטית יצרה התייחסות דיכוטומית, שלפיה משפטנים מייצגים את האוטונומיה של החולה, בעוד שהפסיכיאטרים נמצאים בצד הכופה והמגביל. כך הולכת ונשכחת התובנה הבסיסית, שהעצמתה של חוויית האוטונומיה של המטופל היא חלק בלתי נפרד מהתהליך הטיפולי. כאשר היעדר תובנה והתנגדות לטיפול הינם חלק מתסמיני המחלה, כיבוד חוויית הבחירה החופשית של המטופלים הוא בראש ובראשונה משימה טיפולית, לא משפטית. דרוש שינוי פרדיגמה, שבו סוגיית הכפייה בפסיכיאטריה תעבור בהדרגה מסטטוס משפטי לאתגר קליני".

על המשפט הזה יכולתי לכתוב המון, על גבול הספר, אבל אני אסתפק רק באנקדוטה מחוויותי כעורכת דין שמבקרת בבתי חולים בכל רחבי הארץ. כשאני נכנסת לשטח של בית חולים בכדי לייצג לקוחות בפני וועדות ערר, אני נתקלת במאושפזים בכפייה המסתובבים בשטח המדשאות הסופר מטופחות של בית החולים. מדובר במתי מעטים אשר מותר להם "להסתובב בחוץ", כאשר כל השאר נמקים במחלקות הסגורות, לא רואים שמש, לא חשים טיפת משב רוח רענן על פניהם, ולא מריחים את ריח הדשא והפרחים (מה שהופך את המדשאות המטופחות בבתי החולים לפרסה עגומה, צינית ומיותרת).

 

עכשיו תחשבו בודאי, שאם מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי נתקל בשטח בית החולים בעורכת דין שהקדימה בשעה לוועדה, ויש לה שעה פנויה להעביר, הוא ינסה "לתפוס טרמפ" על הסיטואציה, ולנסות לקבל כמה "עצות בחינם" מאותה עורכת דין. רק אציין – שכשאני באה לביקור בבית חולים, לבד מן השירות עבור הלקוח שלי, אני מגיעה עם מוכנות אוטומטית להקדיש שעה או שעתיים לשיחת יעוץ ללא תמורה למטופלים אחרים, בעיקר מתוך תחושת ההכרח, השליחות והמצווה שבעניין.

 

אז לא, המוסד הכוללני *אינו* מעודד אוטונומיה!

אלא שלמרבה הפתעתי, שהמטופלים שבחצר המטופחת כבר פונים אלי, הם לא מבקשים ממני עצה משפטית (שהייתי שמחה לספק ללא כל תמורה), אלא – 5 ₪ למכונת השתייה. או סיגריה. זהו אחד המחזות העצובים. אנשים שנמקו במוסד סגור, הפכו לצל של עצמם, מסומם מתרופות ושמן כתוצאה ממינוני היתר של תרופות אנטי-פסיכוטיות, אנשים עם מבט כבוי ומושפל, שיש להם הזדמנות לקבל עשרים דקות או חצי שעה של יעוץ ללא תמורה, אבל החיים תחת משטר של מוסד כוללני, ומינוני היתר התרופתיים, הרגו בהם את שארית הרצון החופשי או היוזמה שלהם.

וכך, במקום לפנות אלי ולבקש את אותה עצה משפטית שהייתי יותר משמחה לספק, הם מבקשים ממני 5 שקלים למכונת השתייה. בין היתר הם מבקשים את הסכום הזה, או כי קיצבת הנכות שלהם נותבה לטובת המוסד שמאשפז אותם, או משום שאפוטרופוס השתלט על רכושם, או משום שגם אם יש להם כסף בחשבון הבנק, אין להם נגישות אליו בהיותם כלואים.

אז שאף אחד לא יספר לי כיצד האשפוז הכפוי מעצים את ה"אוטונומיה" של המטופלים, משום שאני רואה אותם, מתים מהלכים, זומבים עם השמנת יתר שהיא תוצר בלתי נמנע של תרופות אנטי פסיכוטיות שנתנו במינונים אסטרונומיים, עם מבט כבוי בעיניים ועם קול מונוטוני שהוא תוצר בלעדי של התרופה האנטי פסיכוטית (ראיתי ושמעתי מספיק אנשים לפני ואחרי, ולפיכך אני יודעת שהקול המונוטוני הוא סימפטום של התרופות הללו).

האשפוז הכפוי אינו מעצים שום אוטונומיה. בית חולים פסיכיאטרי הוא מוסד כוללני שבו מכתיבים למטופלים מתי לישון, לאכול, לשתות קפה, לעשן, מתי ועם מי לדבר, עד שהמטופלים הורגים בתוכם כל שמץ של רצון עצמי או יוזמה או אנושיות, בכדי לא לחוש בצרימת הקונפליקט שבעצם שלילת חירותם. שופטים כבר אמרו ששלילת החירות בבית חולים פסיכיאטרים היא קשה ונוראית וחודרת "לנימים העדינים ביותר של נפשו של אדם" (חשין בב"ש 92/00 פלוני נ' מ"י). המטופלים, כמנגנון הגנה נגד דיכויים החיצוני, מדכאים כל שמץ של רצון בעצמם, בכדי לא לחוש בסבל, בקונפליקט ובצרימה שבהיותם כלואים. שום אוטונומיה לא צומחת מסיטואציה כזו, רק דיכוי אשר נוסף על הדיכוי שלא מעט מהם חוו בחיים טרום האשפוז (לדוגמא – בית מתעלל מינית, במקרה של נשים מאושפזות רבות).

 

יוהרה במקום מדדים מדויקים

הספין הכי מרתק בדבריו של עזגד, הוא שמי שמתנגד לעצם אשפוזו, לא יכול להיות אדם שאובחן באופן רשלני, ויש אפשרות שהוא צודק. הוא פשוט "חולה נפש" שלא מבין שה"גדולים" הפסיכיאטרים החליטו עבורו. זה אחד המיתוסים הכי מופרכים של הרפואה הפסיכיאטרית, כחלק מן הדיכוי השיטתי בתוך מוסדות פסיכיאטרים, באופן המזכיר במקצת דיכוי בכתות הרסניות, אשר גם שם, ה"נתינים" אינם יודעים מי הם ומה טוב עבורם, הגורו "יודע".

ברפואה הפיזית ישנם אינספור אבחונים שגויים ורשלניים. אם כך ברפואה הפיזית, אשר מבוססת על מדדים מדויקים, מקל וחומר – ברפואה הפסיכיאטרית. האבחנות הן כל כך ערטילאיות ושרירותיות, שהסיכוי לטעות רב פי כמה. אותם מאושפזים בעל כורכם שעזגד מכנה אותם "חולי נפש חסרי תובנה למצבם", הם לא אחת אנשים עם קשיי חיים או בעיות נפשיות שאינן מגיעות לכדי מחלת נפש, אשר אובחנו בשוגג כ"חולי נפש", אולם אם חלילה יתנגדו לחכמתם האלוהית של הרופאים ויערערו על "דברי העאלק אלוהים חיים" האלו, במקום להקשיב לתלונתם שיתכן והיא מוצדקת, מייד יתייגו אותם בתיוג החביב על הפסיכיאטרים "חולי נפש חסרי תובנה למצבם", וכך הפסיכיאטרים מפספסים הזדמנות לתקן את עצמם: פשוט להקשיב למטופלים שלהם.

קצת ענווה מעולם לא הרגה אף אחד

 

אחת הסיבות העיקריות לאבחונים שגויים וקלוקלים היא – שברגע שאדם מגיע לבית חולים פסיכיאטרי, כבר מניחים שהוא חולה נפש, וכך: כל דבר שיגיד, יאמר או יעשה יתפרש לאור ההנחה הראשונית שהוא "חולה". לצורך כך גם רושמים את דבריו באופן מסולף: מנפחים דברים שאמר בכדי שיצטיירו כדברים שיצאו מפיו של "משוגע", מצטטים דברים שאמר מחוץ להקשרם של הדברים, בכדי שיצטייר בגיליון הרפואי אדם מטורלל ומבולבל אשר אינו יודע מימינו ומשמאלו.

 

אני מודעת לכך, שכן, כשאני מייצגת לקוחות, אני תמיד מבררת את גרסתם לנאמר בגיליונות הרפואיים. לעיתים קרובות מידי אני מוצאת שגרסתם הגיונית וסדורה, והנכתב בגיליון הרפואי הוא לא יותר מאשר, תסלחו לי, דמגוגיה בגרוש. לא אחת המטופלים מוצגים באופן דימוני, דמגוגי ומגמתי בגיליונות הרפואיים כ"חולי נפש, מופרעים, מטורפים, לא צפויים, אלימים", הכל בכדי לייצר הצדקה יש מאיין לאשפוזם הכפוי.

 

אני רוצה להגיד לאדון עזגד, שקצת ענווה לא תזיק. כעורכת דין אני חשופה לביקורת רבה מצד לקוחותיי, ואני מקבלת אותה בברכה, כשיעור חשוב, ולעולם לא מבטלת את דבריהם ככאלו הנובעים מ"מחלה".

 

רק מביקורת של לקוחות ניתן לצמוח. אבל אם רופאים מתרשלים ומפזרים אבחנות שגויות, אך עוצמים עיניהם לכך שטענות המטופלים בעניין יכולות להיות מוצדקות, משום שהם מתייגים טענות כאלו כ"חוסר תובנה למחלה", אין להם שום אפשרות להתפתח מקצועית או להימנע מן הטעויות הבאות, כי הם שבויים בטריפ של יוהרה מקצועית, תוך זלזול עמוק במטופלים שלהם. 

 

עו"ד ענבל בר-און עוסקת בייצוג אנשים הנתונים באשפוז כפוי, בפני וועדות ערר בכל רחבי הארץ, וצברה ניסיון רב בתחום. 

אודות המשרד

משרד עריכת הדין ענבל בר-און עוסק במשפט המנהלי ובנקודות המפגש של האזרח הקטן עם הרשות או עם גופים גורמים עתירי כוח (הידועים גם כ"גופים דו מהותיים").

המשרד עוסק בעיקר בתחום הפסיכיאטריה והמשפט, עם דגש על אשפוז בכפייה, ערר וערעור על אשפוז בכפייה, תביעות נזיקין בגין אשפוז בכפייה, מניעה משפטית של אשפוז בכפייה, ועוד.

גם כשאנו עוסקים בתחומי המשפט האזרחי, הדגשים הינם על יחסי האזרח והרשות: תביעות נזיקין כנגד רשויות שלטוניות בגין עוולות חוקתיות, התגוננות מפני תביעות השתקה של רשויות מקומיות, ועוד. 

אתר זה עדיין מצוי בשלבי בנייה, לפיכך הנכם מוזמנים להמשיך ולהתעדכן מפעם לפעם בעמודים חדשים ובמאמרים חדשים.

תחומי עיסוק

  • מטרדי רעש
  • פסיכיאטריה ומשפט (אשפוז בכפייה)
  • משפט מנהלי
  • דיני לשון הרע והגנת הפרטיות
  • נזקי גוף
  • נכי צה"ל

צור קשר

050-4421948*

דוא"ל: inbal.baron.adv@gmail.com