קורונה, אלימות שוטרים, ועיקרון המידתיות

תקנות שעת חירום הן שארית חקיקתית מימי המנדט, ואחד מן המאפיינים של מדינה לא דמוקרטית. משבר הקורונה סיפק להן עדנה ופריחה (במקום פריחת האביב שאסור היה לנו לראות שכן היא הייתה באזורים האסורים – היינו בפארקים ובשטחים הפתוחים)- והן שגשגו בחסות הקורונה.

 

בעוד שניתן להבין את הרציונל של חלק מתקנות שעת החירום, וניתן להבין ש better safe than sorry – ושאנחנו עדיין לא מבינים עד הסוף מהו הפוטנציאל של הוירוס ולכן עדיף לנקוט גישה זהירה, לא ברור כל כך מדוע בחרה הממשלה באמצעים – אשר חלקם דרקוניים – למימוש התכלית, אשר יש להניח שהיא ראויה.

 

תקנות שעת החירום הקנו למשטרה ולשב"כ סמכויות יתר, אשר עד להתפרצות הקורונה יושמו כלפי פלשתינאים בשטחי הכיבוש ביהודה ושומרון, אך הקורונה אפשרה לפרקטיקות האלו לגלוש לגבולות הקו הירוק.

כוח משחית, כוח מייצר פוטנציאל של ניצול לרעה, וכבר חוקרים בתחום הפסיכולוגיה החברתית דיברו על זה (חפשו בגוגל: "הניסוי של פיליפ זימברדו" ו"הניסוי של מילגרם"). כשנותנים לשוטרים כוח יתר וסמכויות יתר (ונזכור שגם ברגיל שוטרים נוטים לנצל את כוחם ואת סמכותם לרעה, וראו לדוגמא אלימות שוטרים כלפי נערות בעמונה, כלפי משתתפי המחאה החברתית, כלפי אתיופים, ערבים, חרדים וכו') – התוצאה היא בהכרח אלימות שוטרים.

הסנונית הראשונה באותם ביטויים של אלימות שוטרים שמצאו את דרכם לביקורת התקשורת, הבליחה במאמר ביקורת של אריאנה מלמד, מיום 29.03.2020, שעסקה בפריים של 3 שניות בטלוויזיה, שהקרין אלימות שוטרים אשר לא נחקרה ע"י התקשורת. אריאנה מלמד כותבת:

ההיסטוריה מלמדת שמשטרת ישראל איננה אוסף של פיות טובות לב במדים. משטרת ישראל היא גוף שמרבה לתקוף אזרחים, והיא תזכה כעת לגיבוי ממשלתי נרחב עוד יותר מממשלת התירוץ, הכסת"ח וחיבת השררה שגנץ וחוסן ישראל זחלו לתוכה. תמונות כמו אלה יילכו ויתרבו, ועמן גם האפשרות הקרובה לוודאי שאזרחים שפשוט לא באים טוב בעין — יותקפו. מי שעדיין זוכר את החדשות מימים כתיקונם, ודאי יודע גם מה סיכוייה של תלונה על תקיפה משטרתית להתברר במח"ש. מי שמבין כי עליו לעמוד על משמר זכויותיו, יודע שכעת הסיכויים נמוכים בהרבה.

כשתמונה כזאת מוצגת על מסך, תפקידה של התקשורת הוא לברר מה אירע, היכן אירעו הדברים, מי תקף ומי הותקף כך ומדוע. האם מפר בידוד מסוכן וחסר אחריות היה כאן? אולי טעות בזיהוי? או בבדיקה? או במעבר הנתונים מהשב"כ למשרד הבריאות ומשם למשטרה? כשזכויות אזרח נרמסות בלי שקיפות, אלה בדיוק השאלות שיש להתעקש ולמצוא להן מענה.

המרשתת מדווחת על - ומתעדת את אלימות השוטרים

אחת הטוקבקיסטיות אשר כינתה את עצמה "אחת שיודעת יותר מידי" כתבה:

אם התקשורת הייתה מנסה לגלות הם היו לומדים שמדובר בבחור לוקה בנפשו שהיה מתחת לבית שלו (פחות מ100 מ) ראה את המשטרה נבהל וברח. השוטרים רדפו אחריו הפעילו כח רב וחשמל ללא פרופורציה והבנה של המצב. אחיו ואבא שלו באו לעזרתו וגם חטפו. סכנה אמיתית לדמוקרטיה וזו רק ההתחלה.

מפעם לפעם נחשפנו בתקשורת לעוד מופע לא פרופורציונאלי של אלימות שוטרים, כגון, המעצר האלים מאד של הבחור שכל חטאו שהוא קצת חנטריש וחוכמולוג, והתחכם כלפי השוטרים כאשר סירב להזדהות בפניהם, אבל ראבק – הם ידעו את זהותו (כי הוא הופיע במסוף המשטרתי כמי שנקנס פעמיים באותו יום) – והם יכלו להטיל עליו קנס נוסף, ובכך לפעול באופן מידתי. אבל הם בחרו להתייחס בחוסר בגרות להתחכמות שלו ("לא מכיר בסמכות שלכם", נו אז מה???), והפעילו עליו כוח בלתי מרוסן ובלתי מידתי כאשר אזקו אותו באופן, איך לומר, די סדיסטי, שכלל – חנק (עד שפרצופו האדים), דריכה על ראשו ועל צווארו באופן שגרם לו כאבי תופת, וגם עיקום ידו מאחורי גבו באופן שכמעט פרק לו את הכתף.

אך אם אלימות השוטרים מפחידה, תגובות הטוקבקים, אשר הריעו לשוטרים האלימים (אחד מהם הינו שוטר עם היסטוריה – לכאורה יש לומר – של אלימות קשה מאד כלפי רפי רותם)- מפחידה אף יותר, ומזכירה את ההמונים מן הספר "1984" – מריעים בבוז ובשנאה תהומית לגולדשטיין, וכן את הנערים שטופי המוח בסרט "הנחשול" – אשר מריעים לפרקטיקות אכיפת חוק וסדר אשר דומות במהותן לאלו שהיו נהוגות במטרים פשיסטים.

 

ביום 15.04.2020 כתבה אושר סניור בדף הפייסבוק שלה:

אלימות של משטרת ישראל כלפי חסר ישע.

יצאתי להתאוורר קצת בגינה ליד הבית, בדיוק כשהתפנה לי הערסל, הגיעו שוטרים. הגינה היתה די מלאה באנשים, חלקם מתפזרים, מהר מאד אנחנו קולטים, מי שהיה סביבי, שבעצם אנחנו לא הסיפור.

למרות שרגע לפני השוטרים היו ממש בכיוון של לפזר את הגינה.
ברגע הבא אני רואה את השוטרים מתמקדים על מטרה אחת - בחור רזה מאד, קטן, ושחור (בכוונה משתמשת במילה הקשה הזו) די במבט כדי לראות שהוא לא בסדר, שהוא לא מבין מה קורה סביבו.

הבחור חוצה את הגינה, בהליכה אפילו איטית, אדישה, באמת לא קולט, ואיזה שבעה שוטרים, זה מאחורי זה, כששים אלי קרב, בהליכה מהירה ונחושה.

אני וזאת שלידי לא קולטות, הם הולכים בעקבותיו? הוא בקושי הולך.

ואז בנקודת מפגש כמו מארב, לכיוון שהלך הגיע ניידת, עצרה, יצאו ממנה כמה שוטרים, בנוסף לשוטרים שהלכו אחריו. זה היה כבר גדוד של ממש.

טוב, אמרתי לעצמי, אולי הוא מפר בידוד? ואז אני רואה אותם מרחוק. כמה? לפחות תשעה שוטרים.

ואז היתה אלימות.

אני רואה לפחות שלושה מהם, מצמידים אותו לניידת מאחורה, וכאילו מקפלים אותו.

עפתי מהנדנדה וחציתי את הפארק אליהם. (מכאן יש הסרטה) חג שמח, אמרתי, האם יש סיבה שאתם מתנהגים אליו ככה?
ואז הרמות קול עלי. גברת את מפריעה לנו לעבוד.

היו לנו חילופי דברים ונשארתי לצפות מהצד. הם חדלו באלימות אבל מאד לא אהבו את הנוכחות שלי.

הם הפעילו עליו אלימות רק כי הם יכלו. ולא, הם לא רואים שהוא לא בסדר. הם התעקשו שהוא בסדר. שפגע בכבודם.
היו שם בסך הכל שלוש ניידות גדולות כמו רכב משפחתי ועוד ניידת בגודל של מיניבוס. אין למשטרת ישראל עבודה בימים האלה?

אני ראיתי אדם חסר ישע, חלש, כחוש. שלא מבין מה קורה סביבו ברמה הפסיכיאטרית - נפשית. הוא ישב שם על אבן, מקופל, עם הראש בין הברכיים. במקום לראות איך אפשר לעזור למישהו כזה, משטרת ישראל באה בהמוניה עם צי של שוטרים, ופוגעת בחלש ביותר.

 

השיא היה כאשר עורך דין חרדי הלך לתומו ברחוב, רק בכדי למצוא את עצמו מופל על הארץ בידי שוטרים ומותקף על ידם. דוברות המשטרה הגיבה כי "מדובר במקרה חריג", אבל לדעתי מדובר אך ורק בביטוי קיצוני של המשוואה הבלתי נמנעת, ולפיה כוח מוביל לעריצות ולשרירותיות. כשמעניקים למשטרה יותר מידי כוח, זה רק עניין של זמן עד שהיא מפעילה אותו באופן שרירותי וגחמני.

 

עיקרון המידתיות – גם תקנות לשעת חירום כפופות לו

כל זה מעלה שאלה משפטית גדולה יותר, הקשורה בעיקרון המידתיות, אשר מעוגן בסעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ואשר לפיו:

8. אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו.

 

עיקרון המידתיות אינו פוקע גם בשעת חירום, וזאת מכוח סעיף 12 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו:

 

12.  אין בכוחן של תקנות שעת-חירום לשנות חוק-יסוד זה, להפקיע זמנית את תקפו או לקבוע בו תנאים; ואולם בשעה שקיים במדינה מצב של חירום בתוקף הכרזה לפי סעיף 9 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948, מותר להתקין תקנות שעת-חירום מכוח הסעיף האמור שיהא בהן כדי לשלול או להגביל זכויות לפי חוק-יסוד זה, ובלבד שהשלילה או ההגבלה יהיו לתכלית ראויה ולתקופה ובמידה שלא יעלו על הנדרש.

 

אין כל ספק כי "שיטוח עקומת הקורונה" (מה שזה לא יהיה) זו תכלית סופר ראויה, ולראיה, תראו מה התרחש בספרד, אנגליה ואיטליה. אין ספק שהמצב מצריך נקיטת צעדים ברמה הממשלתית, ואין כל ספק שגם יש לאכוף את הצעדים הללו, שכן אין להם טעם ללא אכיפה.

אולם עולה השאלה היכן עובר הגבול, ובאיזו מידה. האם הגבלות דרקוניות על חירות האזרחים היא האמצעי המתאים והנכון למגר את הקורונה או לפחות – לצמצם את קצב ההדבקה ולהשטיח את העקומה? האם לא ראוי להשקיע את מירב המאמצים באמצעים יעילים יותר, כגון הגדלת מספר הבדיקות? (מספרים כי מספר גופים כגון הטכניון ומכון וויצמן הציעו לממשלה דרכים יעילות להגדלת מספר הבדיקות, אבל מצד הממשלה אפילו לא ראו וי כחול)? האם לא ראוי להמנע מלהחנית בארץ כמויות של תושבים חוזרים/עולים מלב הפנדמיה, ניו ג'רסי, דווקא כעת? שלא לדבר על תושבים/חוזרים שהחזירו את נשמתם לבורא זה מכבר??? האם לצורך מיגור המגיפה לא רצוי שהממשלה תספק ללא תשלום אמצעי מיגון לצוותי בתי החולים? תשכן את דיירי בתי האבות באופן זמני בבתי מלון, בכדי למנוע מהם להדביק אחד את השני ולמות בקצב שהוא אולי חסכוני למשרד האוצר, אך מצער ומעציב את המשפחות???

עיקרון המידתיות, אם כן, מחייב את התאמת האמצעי למטרה. דומה שהיה הרבה יותר יעיל לנקוט שורה של צעדים, בטרם עוקבים אחרי אזרחים באמצעות השב"כ, ומשטרים אותם בסגנון המוכר ההוא – היינו – פרקטיקת השיטור כלפי הלא יהודים מעבר לקו הירוק (מצדיק מאמר נפרד).

במדינת "חלם מעל הכל", המדינה מעדיפה להשקיע בשיטור ובענישת האזרחים, ובהפיכתם לפרה חולבת לקופת הציבור וזאת מן הצרור הנקוב שלהם, או כמו שצוטטו בערוץ 12 רופאים "בשיחות סגורות":

"זו דיקטטורה שמוזנת מהכוח של עוצמה. אין כאן שום רצון לעצור מגפה. יש פה רצון לשלוט באנשים ולהתחמק ממשפט. מחלקים דוחות בשביל להכניס כסף לקופת המדינה. חולים אמיתיים מפחדים להגיע לקבל שירות רפואי. חולים כרוניים מחמירים בביתם".

 

 

עיקרון המידתיות אמור להכתיב גם את אופן הפעלת התקנות

עיקרון המידתיות מכתיב גם את האופן שבו מיושם שיקול הדעת השלטוני. לא יתכן ולא סביר שמשטרת ישראל מתעלמת מהפרת הסגר כאשר זו מבוצעת בידי ביבי או רבלין, אבל נטפלת לעוברי אורח תמימים אשר כלל לא ברור, לגבי חלקם, אם הם הפרו תקנה כל שהיא, שכן כבר דווח שקנסות רבים בוטלו, רק משום שהתברר בדיעבד המשטרה לא ממש הבינה בעצמה את התקנות. אלימות השוטרים כלפי אזרחים, לרוב חסרי ישע, היא המופע הכי קיצוני של חוסר המידתיות, אשר לא מטפל בקורונה, אלא בוחר להיטפל לאנשים, ודווקא החלשים ביותר.

 

סיכום

 

מגפת הקורונה שפקדה את העולם ולא דילגה על ישראל, מצריכה צעדי חירום קיצוניים, כפי שאלו ננקטים במדינות רבות בעולם. אך הצעדים האלו חייבים להיות כפופים לעיקרון המידתיות. לא יתכן שבחסות הנגיף הזה נוצרה כאן ממשלת "חירום" מנופחת לחיסול מבנה הפרדת הרשויות (כלומר חיסול הדמוקרטיה המהותית), מותקנות תקנות לשעת חירום אשר בחסותן אלימות השוטרים מתרחבת כלפי עוד מגזרים (אנשים תמימים שיושבים לתומם בפארק או הולכים לתומם ברחוב), השב"כ מקבל אור ירוק לעקוב אחרי אזרחים, וקנסות סרק מוטלים על אוכלוסיה במצור כלכלי, כסוג של מס עקיף ובלתי רשמי. בשעה שצעדי הדמיקולו הללו ננקטים כנגד איום הקורונה, צעדים שאין בהם תועלת למיגור הקורונה, אבל יש בהם תועלת רבה למיגור הדמוקרטיה, או לפחות – להמשך חיסולה האיטי (עיין ערך "תהליכים") – צעדים שיש בהם כדי למגר את המגיפה ואת הנגיף (כגון הגדלת מספר הבדיקות), מוזנחים, לטובת צעדי הישראבלוף.

הסוציולוג רוברט מרטון דיבר על כך שלכל פעולה חברתית יש פונקציה גלויה ופונקציה סמויה. במקרה של הצעדים שהממשלה נוקטת כנגד נגיף הקורונה, הפונקציה מוצהרת היא הדברת הנגיף ו"שיטוח העקומה", אך הפונקציה הסמויה הינה "שיטוח הדמוקרטיה" וצמצום זכויות האדם בישראל באמצעות שיטור האוכלוסייה האזרחית, מעקבי שב"כ אחריה, והפעלת אלימות משטרתית כלפי החוליות החלשות שבה.