גבייה רטרואקטיבית של ארנונה - האם אפשרי?
עיקרון יסוד בדיני המס, קובע, כי לא ניתן לגבות מס באופן רטרואקטיבי, אלא מעתה ואילך (למעט חריגים מסוימים אשר מעוגנים מפורשות בדין).
גם בתחום הארנונה לא ניתן לשנות את כללי המיסוי באופן רטרואקטיבי (חוקים, תקנות, צווי ארנונה וכן את סיווג הנכס), למעט במקרים חריגים אשר נקבעו בפסיקה.
כך לדוגמא, בפסק הדין בעניין תק (קריות) 1854/05 אטיאס אורלי נ' עיריית קריית אתא, פורסם בנבו (2006) נפסק כי חקיקת ארנונה אשר נחקקה ביולי 1994,ואשר קובעת כי דמי-הארנונה חלים על המשכיר כל עוד משך השכירות הינו שנה ומטה, חלה מאותו רגע ואילך, ואינה חלה רטרואקטיבית.
בפסק דין זה ביטא בית המשפט את העיקרון ולפיו – כל תיקון בחקיקת הארנונה (כגון תיקון בפקודת העיריות, חוק ההסדרים, חוק הערר) נחקק מעתה ואילך ולא רטרואקטיבית.
האם נישום ארנונה רשאי להסתמך על טעות של העירייה?
בפסקי דין רבים נדונה השאלה, מה דין טעות שטועה העירייה בשומת-הארנונה, לטובת הנישום, במשך שנים רבות. בוקר אחד מגלה העירייה את הטעות, ומבקשת לעדכן את שיעור הארנונה לשיעור-המס הנכון, לא רק מעתה ואילך, אלא גם רטרואקטיבית, על חשבון כל השנים שבהן העירייה וגבתה-בחסר מס ארנונה. מהו הדין אז?
זוהי שאלה אשר נדונה בלא מעט פסקי דין, ובין היתר בעתמ (ת"א) 275/09 מנרב תעשיות (1983) בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב-יפו, פורסם בנבו (1983):
באותה פרשה, עד לשנת 2005, חייבה עיריית תל אביב בטעות את חברת מנרב בשיעור ארנונה מופחת, שלא בהתאם לסיווג הנכס העסקי האמיתי שלה. החברה השיגה על כך בפני מנהל הארנונה ולאחר מכן בפני וועדת הערר לענייני-ארנונה, אשר מוסמכת לדון בשאלות סיווג הנכס לצורכי שומת ארנונה, ואשר קבעה כי "אי חיוב המערערת בתשלום ארנונה בגין החזקתה בחניון עד לשנת 2005 מקורו בטעות של המשיב, שיש לתקנה ולא לשמרה".
בית המשפט המחוזי בת"א, אשר אליו עתרה חברת מנרב, אישר את החלטת וועדת הערר לענייני ארנונה, וקבע כי אין לכבול את המשיב לטעותו, וכי יש לחייב את המערערת בארנונה עם גילוי הטעות.
נפסק שם כי אמנם לא ראוי לגבות ארנונה בחסר, אולם, ככל שהעירייה טעתה ולא חייבה את חברת מנרב בשיעור הארנונה הנכון, תיקון שומת הארנונה יהא מעתה ואילך, ולא רטרואקטיבית.
גישה דומה החיל בית המשפט בעניין מקורות (ע"א 957/97 המועצה המקומית עילבון נ' מקורות חברת מיום בע"מ , פ"ד נד(2) 433), שם נפסק כי מעצם העובדה כי המועצה המקומית לא שלחה למקורות הודעות חיוב במשך עשרות שנים, הרי שחברת "מקורות" הסתמכה על כך וכלכלה את ענייניה בהתאם. לפיכך אין לחייבה רטרואקטיבית בארנונה אשר לא נגבתה, עקב טעות המועצה המקומית.
מפסקי הדין אשר הבאתי דלעיל, עולה, כי בית המשפט פוסל ברמת העיקרון, תחולה למפרע של שומת ארנונה, גם במקרים שבהם העירייה טעתה, וחייבה את נישומי הארנונה בסכומים מופחתים, בטעות.
החריג היחידי – כשהטעות הינה באשמת הנישום
החריג היחידי, כפי שעולה מן הפסיקה, הינו, כאשר הטעות הינה באשמת נישום הארנונה, או כדברי בית המשפט בפסק הדין בעניין טירת הכרמל (ע"א 4452/00ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2) 773 (2002)), אשר מצטטים את המלומד זמיר בספרו "הסמכות המנהלית" (עמ' 1005-1004):
"לעניין זה עשוי להיות הבדל בין טעות שנגרמה באשמת הרשות המינהלית לבין טעות שנגרמה באשמת האזרח. אמנם גם בטעות שנגרמה באשמת הרשות המינהלית ניתן לתקן את הטעות או לבטל את ההחלטה, אולם זאת רק בנסיבות מיוחדות או אם קיים אינטרס ציבורי מיוחד בתיקון הטעות, כגון, שכתוצאה מן הטעות עלול להיגרם לציבור נזק חמור. ההסבר לכך כפול. ראשית, האזרח רשאי להניח כי הרשות ערכה את הבדיקות הנדרשות, ואינו צריך לחשוש שהכל ייפתח מחדש בשל טעות גרידא. שנית, הרשות המינהלית צריכה לקבוע לעצמה סדרי עבודה נאותים, המבטיחים שהבדיקות הנדרשות יערכו לפני מתן ההחלטה ולא לאחר מכן. שונה המצב כאשר החלטת הרשות נפגמה באופן מהותי מחמת הטעיה או מרמה על ידי האזרח".
הנה אם כן, חרף המלל המשפטי הרב, אשר מייצר תחושת חוסר וודאות עבור נישום הארנונה, בדמות כלל, עם סייגים, וסייגים לסייגים – השורה התחתונה היא קוהרנטית – אם הטעות בשומת הארנונה נובעת ממחדל של הרשות- נישום הארנונה לא יצטרך 'לספוג' זאת, ותשלום הארנונה המתוקן יחול מהרגע שבו גילתה העירייה את דבר טעותה. אולם אם הטעות הינה באשמת הנישום, או אז – תיקון הטעות יחול באופן רטרואקטיבי. או במילים אחרות – חרף הררי מילים בפסיקה, הכלל הוא פשוט וקוהרנטי, ותלוי בשאלת ה"אשם" בגין הטעות – האם של נישום הארנונה, או שמא של העירייה?